מיקה בר

סטודיו‭ ‬מיקה‭ ‬בר‭ ‬לעיצוב‭ ‬טקסטיל‭ ‬נמצא‭ ‬בתל‭ ‬אביב,‭ ‬ועוסק‭ ‬בפיתוח‭ ‬ויצירת‭ ‬בדים‭ ‬תלת‭ ‬מימדיים‭ ‬חדשניים‭ ‬ומוצרים‭ ‬מבוססי‭ ‬טקסטיל, אשר‭ ‬עשויים‭ ‬בטכניקות‭ ‬הדפסה‭ ‬ייחודיות‭ ‬ומיועדים‭ ‬לעולם‭ ‬הפנים‭ ‬והאופנה‭.‬ בעיצוביה,‭ ‬משחקת‭ ‬מיקה עם‭ ‬אלמנטים‭ ‬גאומטריים‭ ‬בסיסיים‭ ‬כמו‭ ‬קנה‭ ‬מידה‭ ‬וצבע, ויצירותיה‭ ‬הוצגו‭ ‬בתערוכות‭ ‬עיצוב‭ ‬בינלאומיות‭ ‬בפריז‭ ‬ובערים‭ ‬מרכזיות‭ ‬נוספות‭ ‬בעולם‭.‬

אסנת פאר

צלמת, צורפת, פיזיותרפיסטית, חיה ונושמת טבע, ופורצת את גבולותיו מבעד לעדשה. בעזרת המצלמה, עוברת מעולם של גוף וחומר לעולמות של צבע, צליל, תחושה ורגש. הצילום בשבילה הוא כלי להקפאה של רגע, צריבה של זיכרון, תנועה, ויצירת מציאות חדשה שלא תמיד העין רואה.

דניאל גזית

דניאל גזית, ילידת 1987, אדריכלית וציירת. במסגרת עבודתי במשרדי אדריכלים המתמחים בבנייני שימור, נחשפתי לערכים הייחודיים של הבניינים שנבנו בסגנון הבינלאומי והאקלקטי בתחילת המאה הקודמת שאותם אני מנסה לבטא באמצעות הציורים. במשך השנים בעבודתי כאדריכלית בתל אביב התאהבתי בבניינים בסגנון הבינלאומי המפארים את העיר הלבנה. מרבית הסצנות העירוניות והמבנים שאני מציירת מתארים את הארכיטקטורה של הסגנון הבינלאומי והאקלקטי בתל אביב. בציורים אלה אני מנסה להדגיש את חיי העיר סביב בנייני הבאוהאוס.

דלית מרום

ילד זה ההשראה הכי גדולה שיש. לפחות, זה מה שגרם לדלית מרום האמנית המוכשרת, לעשות שינוי ולפנות ליצירה כמקצוע. השימוש בצבעים עזים על גבי בדי העיצוב הם אלה המבדלים אותה והובילו אותה לפתח טכניקת ציור ייחודית לה בהשראת המוטו שלה: החיים נועדו כדי שנחגוג אותם.

שי בראל

שי בראל - בן 43, אבא לאדיר והילה. ​צלם סטילס מזווית קצת אחרת. מצלם נופים, עסקים, כנסים ואירועים, אך בעיקר אוהב לצלם אנשים. "זה משחרר אותם, זה מוציא מהם את הפחדים ונותן להם להרגיש מי הם באמת". שי הוציא בשנים האחרונות גם שני ספרים, הראשון למבוגרים והשני ספר ילדים.

דניאל ווכטל

דניאל ווכטל, אדריכל, מורה בכיר באוניברסיטת תל אביב לאדריכלות, מנהל אקדמי ומורה לעיצוב פנים בשנקר, לימודי חוץ. הרישום מהווה כלי מוביל עבורו כאמן, אדריכל ומעצב, וכשמגדילים אותו לקיר מלא, החלל הופך לסיפור... דניאל שואף ביצירותיו לביטוי כמה שיותר אינטואיטיבי, שלא עובר עיבוד שכלי, במצב תודעתי של זרימה, שמחה ושלווה. ברגעים הקסומים האלו, היצירה והאני, אחד הם. ״הדור שלי, נולד עם עפרון ביד. לא היה אז אמצעי אחר, פרט לדגמים, לתאר רעיון תלת ממדי, לכן הוא היה ה"כתיבה" שלי, כמו של רוב היוצרים, אמנים, ממציאים, לאורך ההיסטוריה. אולי אנחנו הדור האחרון שהרישום הוא עבורו "שפת אם".