צלמת, צורפת, פיזיותרפיסטית, חיה ונושמת טבע, ופורצת את גבולותיו מבעד לעדשה.
בעזרת המצלמה, עוברת מעולם של גוף וחומר לעולמות של צבע, צליל, תחושה ורגש.
הצילום בשבילה הוא כלי להקפאה של רגע, צריבה של זיכרון, תנועה, ויצירת מציאות חדשה שלא תמיד העין רואה.
אורלי התחילה את דרכה כמעצבת גרפית אך עם השנים החלה להתמקד בציור וכבשה אותנו עם היצירות הכל כל מגוונות שלה
"ציורי לעיתים אקספרסיביים, סוערים, עתירים בצבע ובתנועה, ולעיתים שלווים עדינים וליריים – ממש כמו החיים עצמם…"
עמוס גזית, נפגש עם הים לפני למעלה מ-30 שנים, במהלך מסע חייו לשיקום פיזי ונפשי בעקבות פציעתו השלישית
והאחרונה במלחמת יום כיפור (הפעמיים הקודמות, במהלך פשיטות מעבר לתעלת סואץ, במלחמת ההתשה) –
מפגש שהוביל למסע אישי של התבוננות, לימוד ועשייה בשימור, שיקום ופיתוח של סביבה ימית טרופית - העולם
התת ימי של השוניות (ריפים), חופי הים... ואלו החיים בהם, מהם ולידם.
במהלך השנים פעל עמוס כחבר ב-SEED Consortium וארגוני שימור ומחקר נוספים, בעיקר במדינות ואיים בדרום
מזרח אסיה ודרום הקריבים - ושם הוא מגלה את ההשחתה וההרס של הים הנגרמים בעקבות יהירות, חמדנות
וקוצר ראיית העתיד של בני האדם... החל באלו המתקיימים ממנו, דרך הלומדים וחוקרים אותו וכלה במבקרים
ומבלים בו – כאשר במקביל ולמרות ההרס – מגלה עמוס את יכולתו המופלאה של הטבע להתחדש, להשתקם
ולהתגבר וליצור מחדש את מראותיו המופלאים.
מובל על ידי הדמיון, ערכי המוסר והיצירתיות שלו, מתעד עמוס במשך השנים את המראות, הצבעים, התנועה
והתחושות של הים ויכולתו הטבעית, וכמעט דווקאית, לעבור תהליך ריפוי עצמי של התגברות והתחדשות מהפציעות
הקשות, כפי שחווה עמוס.
העבודות מספרות את סיפור השיקום האישי של עמוס ,דרך סיפורו של הטבע המייצר חיים חדשים ומתגבר על
"מינים פולשים" (Invasive species)* כשלצידם מציג עמוס צילומים של "מינים ילידים" (*(Indigenous species
היוצרים מחדש, בתהליכי ריפוי ושיקום טבעיים, חיים ומראות חדשים.
עבודותיו הוצגו בתערוכות ובגלריות בישראל ובעולם, מיושמות גם בעיצוב פנים וחוץ (תמונות קיר, ריהוט, גינות
ובריכות) ומשולבות במבנה-מיצג תת ימי (הבנוי מסלעים טבעיים) המסייע בשמירה ושיקום של הסביבה הימית
והחוף... http://www.amosgazit.com
ההתבוננות והצילום שלי מושפעים רבות מהשכלתי (דוקטורט) וממקצועי כמתכננת ערים. אני מוצאת עניין רב בערים, בנוף האורבני, בארכיטקטורה, במבנים, בחללים הציבוריים הגלויים והסמויים, בתווך שבין החלל הציבורי לחלל הפרטי ובפינות הסמויות מהעין. בכל אלה אני מחפשת לצלם את הגיאומטריה, הטקסטורות, המקצבים והאסתטיקה גם במקומות שהתיישנו והתבלו. מעבר למרקם הבנוי אני מתבוננת גם במרקם האנושי וחיי העיר השקופים, בפעילות העסקית ובהיבטים שונים של חיי היום יום.
דניאל ווכטל, אדריכל, מורה בכיר באוניברסיטת תל אביב לאדריכלות, מנהל אקדמי ומורה לעיצוב פנים בשנקר, לימודי חוץ. הרישום מהווה כלי מוביל עבורו כאמן, אדריכל ומעצב, וכשמגדילים אותו לקיר מלא, החלל הופך לסיפור... דניאל שואף ביצירותיו לביטוי כמה שיותר אינטואיטיבי, שלא עובר עיבוד שכלי, במצב תודעתי של זרימה, שמחה ושלווה. ברגעים הקסומים האלו, היצירה והאני, אחד הם.
״הדור שלי, נולד עם עפרון ביד. לא היה אז אמצעי אחר, פרט לדגמים, לתאר רעיון תלת ממדי, לכן הוא היה ה"כתיבה" שלי, כמו של רוב היוצרים, אמנים, ממציאים, לאורך ההיסטוריה. אולי אנחנו הדור האחרון שהרישום הוא עבורו "שפת אם".
