דגנית מתמקדת בצילום אמנותי ובעיקר בצילום מחול. היא מנהלת דיאלוג עם הנושא המצולם דרך העדשה, על מנת להביא ולהעביר לצופה את החוויה במיטבה. הצילומים שלה מהווים השראה ליצירתיות, לחופש, להתחדשות ולזרימה עם משמעויות והשפעות עמוקות על הצופים בהם. צילומיה התפרסמו במגזינים ובתערוכות בארץ ובחו"ל.
שי בראל - בן 43, אבא לאדיר והילה.
צלם סטילס מזווית קצת אחרת. מצלם נופים, עסקים, כנסים ואירועים, אך בעיקר אוהב לצלם אנשים. "זה משחרר אותם, זה מוציא מהם את הפחדים ונותן להם להרגיש מי הם באמת".
שי הוציא בשנים האחרונות גם שני ספרים, הראשון למבוגרים והשני ספר ילדים.
שתי קריירות מרכזיות מילאו את חיי: עולם ההדרכה והניהול ועולם הפרסום. לצידן, האומנות שלי. לכאורה בשוליים, אך בעולם שלי היא תופסת נפח עצום. עבודותיי נעשות בדיו שחור על נייר לבן. אין בהן מחשבה. היד לוקחת אותי לאן שלוקחת. הן נוצרות מתנועה, ובתנועה, וסגנונן משתנה כמו ההתנסויות בחיים. הן כמו כתב ידי. יש בהן מפגש של השפעות שבטיות וקמאיות; הקווים של פיקאסו, שילה וקלימט ורישום אחד של אומן בלתי ידוע שהיה תלוי בבית סבתי. בעלים של עסק לשיווק דיגיטלי, הקיים כבר 10 שנים. בעלת תואר ראשון ושני בפילוסופיה. גרה בתל אביב.
ליאת נחשפה אל האמנות נחשפה בגיל מאוד צעיר, את ההשראות היא מקבלת מעולם האופנה, מאמנות הרחוב ומעולם האימון והטיפול .
יצירותיה נושאות אמירות חיוביות, לעיתים מחאתיות ונשיות, בתוך יצירותיה משולבים מסרים גלויים ולעיתים גם "נסתרים".
האמנית שמה דגש לצבעים למוטיבים הנבחרים ולמשמעותם.
נשואה ואם לשלושה, בת 43, גרה בתל אביב. אומנית אוטודידקטית, יוצרת ומוזיקאית. המוסיקה והרוחניות באה לידי ביטוי בציוריה, דרכם היא מנסה להעביר את היופי באנשים ובעולם, תוך מתן דרור לדמיון ולצבעוניות שבתוכנו.
״כמו לכולנו, החיים מציעים צבעים קודרים מהולים בצבעים זוהרים. אני מציירת כדי לעשות טוב לאחרים וגם לעצמי. כדי להעביר מסר של שחרור רוחני ושל העוצמה שטמונה (וגם תמונה) בכל אחד מאיתנו. בשביל להעביר רוגע ואסתטיקה ופשוט בשביל לתת לעצמי להיות אני, כי אני לא מכירה משהו אחר״.
